כשהכריזו על הפסקת האש שלשום, וזכינו ללילה ראשון בלי אזעקות- ישנתי יותר מ-10 שעות ברצף. הגוף והמוח שלי פשוט היו צריכים להתאפס, להירגע, אחרי כמעט 40 יום של סטרס בלתי פוסק. וזה לא שהרגשתי בסטרס כל הזמן- להפך. הייתי “בסדר”: הילדים כבר גדולים מספיק כדי להעסיק את עצמם, הצלחתי לעבוד קצת, יצאתי להליכות בפארק, ואפילו חזרתי לחדר כושר.   אבל בין לבין- גם גללתי. הרבה. אינסטגרם, פייסבוק, אתרי חדשות. חלק מהגלילה הזו היה אסקפיזם טהור (DIY, אמנות, כל הדברים שאני אוהבת), אבל חלק ממנה- הרבה פח

קודם כל- קצת היסטוריה (מבטיחה שזה ישנה לגמרי את הדרך שבה אתן תסתכלו על המקום) מילאנו לא סתם נקראת בירת האופנה- היא הרוויחה את מקומה ככזאת לאחר מלחמת העולם השניה: זאת היתה תקופה של שפל כלכלי, אנשים לא יכלו להרשות לעצמם חייטות עילית (קוטור), כמו שהיה נהוג עד אז בקרב החוגים הגבוהים. מילאנו בתקופה ההיא הייתה המקום של בעלי המלאכה הטובים בעולם (יצרני בדים, עורות, נעליים, פרוות ועוד)  והיא הבינה את הכח שלה- אם הכל מיוצר באיטליה, ויש לנו את בעלי המלאכה הטובים ביותר- למה שלא נתרגם את

לקראת יום האישה הבינלאומי, השיח הציבורי מתמלא במילים כמו העצמה, שוויון וזכויות נשים. אבל האמת הפחות מדוברת היא  שכנראה אנחנו (נשים מערביות) נמצאות בקצה הכי פריווילגי של הסקאלה. יש לנו חופש בחירה, כוח השפעה וקנייה, ונגישות כמעט אינסופית למוצרים זולים, טרנדיים ומתחלפים. ובזמן שאנחנו גוללות, מזמינות ומקליקות - יש נשים אחרות, מוחלשות הרבה יותר, שמייצרות עבורנו את אותם הפריטים.   לפני מספר חודשים פורסמה כתבה  שחשפה את מנגנון הפעולה של ענקית האופנה SHEIN : מותג שמוכר אופנה זולה ומש